ראיון עם פרופ' שמואל מורה 

פרופ' שמואל מורה זכה בשנת 1999 בפרס ישראל בחקר המזרחנות. מחקריו שהופיעו בשפה האנגלית תורגמו לגרמנית, עברית, ערבית, פינית ודנית ונמצאים בביבליוגרפיות חובה בהרבה אוניברסיטה בעולם, והוא מוזמן להרצות בכנסים וקונגרסים למדעי המזרח ויהדות ארצות ערב. במצרים תרגמו לערבית שלושה מספריו ונכתבו עליו שלושה ספרים. שמואל מורה נולד ב1933- בבגדאד. האם, סניורה, הייתה מורה לצרפתית בבית הספר אליאנס ואביו היה רואה חשבון בחברה בריטית ותחת שלטון הבעת' בעיראק עבד כסוחר מקרקעין. שמואל מורה למד בבית ספר עממי לדוגמא "אל-סעדון" שבו למדו כל בני המשפחות המיוחסות, בני שרים וראשי ממשלות ואף תלמידים ממשפחת המלוכה. אחר כך עבר לחטיבת הביניים בבית הספר היהודי 'פרנק עיני' וסיים חוק לימודיו בתיכון היהודי האנגלי 'שאמש' בשנת 1950.

בבית הספר התיכון 'פרנק עיני' התנהלו הלימודים בערבית ובאנגלית. שמואל התלונן בפומבי על כך שאין מלמדים עברית כשפה חיה - ובכך חשף את תפיסתו הציונית. כעבור שבועיים זומן למרתף ביתה של משפחה יהודית בבגדאד - ושם נשבע על ספר התנ"ך ואקדח להצטרפות למחתרת הציונית. מעבר לפעילות הציונית המשיך שמואל ללמוד וליצור. שמואל הצעיר חלם כל ימיו על יצירה ומחקר: את הקריירה הספרותית החל במשלוח שירים וסיפורים ותרגומי שירה רומנטית מאנגלית לערבית לעיתוני בגדאד.

התסיסה הציונית בעיראק לא פסחה על משפחת מועלם - מורה, ודבר הקמתה של מדינה ליהודים עורר התרגשות בקרב הקהילה. בני משפחת מורה עלו ארצה במפוזר, כפי שהיה מקובל בעלייה ההמונית של יהודי עיראק. אמו של שמואל נותרה לא חסכונותיה בשל הקפאת הרכוש היהודי והחשבונות בבנקים, והאב סוחר קרקעות החליט להישאר בינתיים בבגדאד. רק לאחר עשר שנים זכה לראות את משפחתו. בארץ פרסם מורה שירים וסיפורים בערבית ובאנגלית. עבודתו המדעית הקנתה לו שם עולמי. כיום מרצה מבוקש בכנסים בינלאומיים למזרחנות. מחקריו של מורה עוררו דיונים ותגובות הן האקדמיה והן בתקשורת בארצות ערב. העמל הרב, ההישגים המבריקים במחקר וההתמדה זכו לגמול נאות: בשנת 1999 זכה פרופסור מורה בפרס ישראל בחקר המזרחנות.

נימוקי חבר השופטים לזכייתו של פרופסור מורה מפורטים, כל שורה בסלע:

"פרופ' שמואל מורה הוא מן החשובים שבחוקרי הספרות הערבית החדשה בעולם: הוא הניח יסוד חדש לחלוטין לחקר התפתחות השירה הערבית המודרנית וכן חידש חידושים רבי משמעות בחקירת תולדות התיאטרון והדרמה הערביים. בזכות הישגים מחקריים אלה הוא היה לאחד מראשי המדברים בתחום מחקר הספרות הערבית החדשה, ושמו ומחקריו מפורסמים גם בארצות ערב.

בזכות הידע המופלא שלו ברזי השפה הערבית ובמכמני הספרות הערבית לדורותיה תרם פרופ' שמואל מורה תרומות ייחודית בת-משקל לחקר הספרות הערבית בעת החדשה והאדיר את שמה של המזרחנות הישראלית בעולם האקדמי במערב ובמזרח".
פרופסור מורה ידוע בפעילותו הציבורית כיושב ראש אגודת הידידות בין ישראל לפינלנד. לאחרונה נבחר לחבר במערכת "מאזנים" ביטאון אגודת הסופרים העברים. פרופסור מורה מופיע בקונגרסים ספרותיים ומדעיים ברחבי העולם, ונפגשנו עמו לשמוע על דרכו ועל הישגיו:


ש. כיצד התאקלמתם בארץ, האם היה "משבר עליה" ?

ת. כשעליתי ארצה באפריל 1951 הייתי בגיל 18, עליתי לבד כשאחי הצעירים ממני ריימונד ומרדכי שהיו מתחת לגיל 18 , עלו עם משפחות שסופחו אליהן כבנים שלהם.
אימא עלתה יחד עם אחותי גלאדיס זמן מה אחרי שאני עליתי - ואבא נתקע בבגדאד, בשל רצונו למכור את רכוש המשפחה, בית ואדמות רבות ונשאר בבגדאד עד 1961. היעדרו של אבי המשפחה מבלי שנצליח לקחת אתנו כסף לקניית בית, גרם לנו סבל רב במעברות, אולם הדבר אפשר לנו, אנו הבנים, לסלול לנו דרך עצמאית: לבחור כל אחד במקצוע אקדמאי שרצה בו וחפץ בו, מקצוע שמתאים לכשרונות שלנו. האח הבכור יעקב למד פילוסופיה וכלכלה, ריימונד למד מתמטיקה-פיזיקה, מרדכי התמסר ללימודי ציור ב'בצלאל'.
אני התלבטתי מאד: שיניתי ברגע האחרון את מקצועי מפיזיקה לשפה וספרות ערבית ומדעי המזרח. לאחר עבודה בבניין ברמת-גן, עברנו לירושלים וגרנו אצל אימא שלנו בפחון במעברת מקור-חיים שליד מעברת תלפיות. ניסינו להחזיק מעמד , שרדנו עד ששלח לנו אבא כסף, כדי לקנות בית ברסקו. אילו היה אבא בא אתנו לישראל, היה רוצה שנמשיך בעבודת הבניין כדי שנהיה קבלנים, ולפי הרגשתי הוא לא היה מעודד אותנו ללמוד באוניברסיטה.

האם אבא ידע להעריך אתכם על הדרך שבה בחרתם?

רק לאחר שנשלחתי ע"י האוניברסיטה העברית בשל הצטיינותי בלימודים, להשתלם בשפה וספרות ערבית מודרנית ולכתוב עבודת דוקטור על השירה הערבית המודרנית, הפסיק אבא להעיר לנו, שאילו היינו נשארים לעבוד בבניין, כפי שעשינו בחמשת החודשים הראשונים לעלייתנו ארצה, היינו כעת קבלני בניין עשירים. בשנת 1962-63 נסענו ללמוד בחו"ל. יעקב אחי למד לתואר דוקטור בכלכלה באוניברסיטת לונדון, אני נשלחתי ע"י האוניברסיטה העברית באותו זמן לכתוב את עבודת הדוקטור שלי בספרות ערבית באוניברסיטת לונדון, ריימונד להשתלם באוניברסיטת מנצ'סטר כדי להשלים מטעם האוניברסיטה העברית את תואר הדוקטור שלו בפיזיקה ומרדכי השתלם בציור בפלורנס ובפאריז. עמדתו של אבא הייתה עמדה בורגנית שהכסף הוא קנה המידה העיקרי לאושר, ולמעמד האדם בחברה, והישגים בתחום המדעים המדויקים ומדעי הרוח לא נחשבו בעיניו להישגים גדולים. אולם כשראה שהפרסומים שלנו והציורים של מרדכי מתקבלים בהערצה בארץ ובאירופה וארה"ב , הוא הודה שהדרך, שבחרנו אותה לעצמנו היא דרך נכונה.

כיצד התגברתם על משבר השפה - האם המעבר מערבית לעברית היה קשה, האם היה משבר?

רכישת שפה חדשה, היא בעיה קשה ורכישת השפה העברית היה אחת הבעיות שהטרידו את יהודי עיראק ואת משפחתי בתוכם, בעיקר לאחר עליית הלאומיות הערבית הקיצונית תחת ממשלותיו של המלך ראזי, עם מות אביו המלך פאדל ה- I בשנת 1933 ועליית קרנם של הקצינים הלאומנים שחלקם למד בגרמניה. העסקת הפליטים הפלסטינים במערכת החינוך בעיראק הגבירה את הצורך לימוד השפה העברית במיוחד לאחר גירוש המורים היהודים מארץ ישראל שלמדו בבתי הספר היהודיים בבגדאד, בעיקר בעצתם של הפלסטינים בעיראק.
כנכד לרב יחזקאל מאיר מועלם רחמין ז"ל מחבר הספר "ילקוטי אמרי אל" בשבעה כרכים (בגדאד, דפוס שוחט 1936-1939) (הספר זכה בשתי מהדורות נוספות, אחת בצילום בבני ברק והשניה העתקה לאותיות מרובעות, בירושלים), שהתחנך בבית ספר ממשלתי בבגדאד (מדרסת אל-סעדון), שבו נתנו השלטונות רשות ליהודים להיות נוכחים בשיעורי הקוראן לאחר מות המלך ראזי בהתנגשות מכוניתו בעמוד חשמל (1939). היה חשש שלא נוכל לקרוא בסידור התפילה ולעלות לתורה כשנגיע לגיל בר-מצווה. לכן הביא לנו אבא מורה לעברית.
מכל מקום לימוד העברית במחתרת היה שטחי משום שלא היה רצוף ורוב התעניינות שלנו הייתה לעבור את בחינות הבגרות העיראקיות. רק לקראת "התסקיט" (הוויתור על הנתינות העיראקית) התחלנו, התחלנו ללמוד עברית ברצינות.

ש. אלו דברים כתבת בתחילת הקריירה שלך, האם כתבת פרוזה, לאילו נושאים נמשכת לכתוב ?

ת. בתחילת כתיבתי הספרותית בעיראק, כתבתי בעיקר שירה בפרוזה בשפה הערבית, וביקשתי להביע זעם על העושק החברתי והפער המעמדי, כמיהה לאהבה ומבוכה מול חידת החיים והמוות. כמו כן, תרגמתי שירה אנגלית ואמריקאית לערבית ופרסמתי אותם בעיתונים כמו אל-עיראק, אל-יום, אל-נבא, אל-כרך וכו'.

לקראת עלייתי, אספתי את העיתונים שהופיעו בהם יצירותיי בתיק מיוחד וקיבלתי עליהם אישור ממשרד הפנים, "שאין מניעה מהוצאתם לחו"ל" (לא מאנע מן אל-אח'ראג'). כשראה פקיד המכס בשדה התעופה בבגדאד את התיק, נתמלא זעם וחמה: מה אתה צריך תיק של שירה ערבית ב"איסראיל". שם מדברים "עבראני" ואתה עוד תשרת בצבא של האויב הציוני נגדינו"!. הראיתי לי את חותמת משרד הפנים, דבר שעורר את זעמו יותר, הוא קרע את התיק וזרק אותו לפח. כשהחל לחפש בתוך הנעליים "אם יש לך בהם זהב", לקחתי את התיק הקרוע והחזרתי אותו למזוודת הפח שלקחנו אתנו כל העולים. בישראל המשכתי לפרסם שירים, סיפורים ומאמרים בעיתונות הערבית של ההסתדרות, אל-יום, חקיקת אל-אמר וכו'. אלו היו שירי אהבה עצובה ונכזבת , שירים שהביעו את מצב הרוח והסבל העגום במעברות האהלים והפחונים, את בדידותי הנוראה בתקופת שירותי בצה"ל. הדבר שהפליא אותנו אז היה, שמערכות העיתונים שילמו לנו "שכר סופרים" עבור השירים שכתבנו, בעוד שבעיראק לא היה נהוג לשלם שכר סופרים, משום ש"הכבוד של הפרסום" נחשב מספיק.

ש. כיצד היה המעבר מכתיבה בערבית לכתיבה בעברית, תאר את הלבטים ?

כסטודנט שראה את עתידו במחקר, לא הייתה הכתיבה בערבית תכלית חיי. ידעתי שלא אוכל להתקבל לא בישראל ולא בעולם הערבי כסופר בשפה הערבית, יהודי החי בישראל וכותב ערבית אין לו תקווה להיות מקובל שם. או שהוא יירשם כסופר ערבי, או שיעבור לעברית. עצם עלייתנו ארצה הייתה לגבי חזרה למקורות, לשפה העברית ולתרבות העברית החדשה הצומחת בישראל. כדי להדגיש את השתייכותנו לישראל ולתרבות העברית החלפנו כולנו את שם המשפחה מ"מועלם" ל"מורה". (אגב, בעיראק, השם "מועלם" ניתן לרבנים בעוד שהשם "מודרס" נתן למורים מוסלמים בבתי הספר.

ראיתי את עתידי במחקר בלבד ואף פעם לא שאפתי להיות סופר עברי אלא כחוקר בשפה העברית והאנגלית, לכן שפתי העברית נשארה פשוטה, ברורה ומדויקת ללא ניסיון לכתיבה מליצית וחדשנית.

ש. כיצד השפיעו הלימודים, המחקרים על השקפת העולם שלך ?

הלימודים שלי באוניברסיטה העברית ע"י טובי המזרחנים בעולם, השפיעו עלי השפעה גדולה. באוניברסיטה העברית למדתי שהשפה היא אמצעי להבעה ברורה ומדויקת ולא תכלית. הרעיון הברור, ההבעה הישירה והבהירה ללא ערפול הם התנאי הראשון למחקר טוב. דבר נוסף שלמדתי הוא שיש להשתמש במקורות ראשונים ולא לסכם מחקריהם של אחרים. כמו כן, יש להסתמך על הגיון בריא ושיקול דעת מאוזן. מסקנות המחקר צריכות להיות אובייקטיביות ומבוססות על כל החומר שניתן להגיע אליו ולא לצטט ספרים או מאמרים שלא קרא החוקר. אחרת נופלים בטעיות חמורות מאד. לפעמים המסקנות שהגעת אליהן יכולות להיות שונות מהדעות המוסכמות או אפילו מהאמונות הדתיות, הפוליטיות והרעיוניות שלך, ואם אתה משוכנע בצדקת המחקר שלך, עליך לומר זאת ולהוכיח את צדקת השקפותיך החדשות ללא משוא פנים. חוקר טוב חייב להיות עם יושר מדעי ואסור לו ליחס דעותיהם של אחרים לעצמו.

ש. האם ניתן ללמוד מספריך ומחקריך על תפיסת עולם ברורה בנוגע לתקופה הציונית, לנושאים כמו גלות לגאולה ?

ת. לגבי יהודי עיראק, עליית הלאומיות הערבית הביאה לשיתוף פעולה עיראקי-פלסטיני. חלק מהמדינאים העיראקיים והפלסטינים שקיבלו הכנסת אורחים יפה בעיראק למד בגרמניה וליבה את שנאת היהודים שהגיעה לשיאה ב"פרהוד" (הפוגרום) של חג השבועות, תש"א (1941). כתוצאה מכך, הייתה תחייה של התנועה הציונית בעיראק מצד אחד, ומצד שני העלה את קרנה של התנועה הקומוניסטית העיראקית בקרב הנוער היהודי שראה שהקומוניזם הוא הפתרון המעשי ביותר לבעיותיה החברתיות דתיות והפוליטיות של עיראק, בעוד שהפתרון הציוני נראה כחלום שלא נתן להגשמה וכרוך בסכנות של מלחמה וטבח ביהודים. בכל זאת לא האמנתי שהתנועה הלאומית הערבית-אסלאמית תסכים לקבל בתוכה יהודים כחברים שווים.

נוסף לכך, ישנה תחושה שישראל מתעלמת מהעובדה שארצות ערב גרשו את היהודים מתוכם כעונש של בריחת הפליטים הפלסטינים. ארצות אלו ראו בכך חילופי אוכלוסין. וטענתם של פלסטינים לחזרת הפליטים לבתיהם בישראל היא טענה מופרכת בשל חילופי האוכלוסין שהיו ביוזמת ארצות ערב עצמן. ניסיונם של הערבים להשמיד את מדינת ישראל במלחמות השונות נגדה מאז 1948 ועד "אינתיפאדת אל-אקצה" ושאיפתם שכח בינלאומי יפעל לטובתם להחזרת הפליטים ולחלוקתה של ירושלים הוא המשך של תוכניתם לחיסולה של ישראל בשלבים. על כן אינני סבור שישנם "יהודים ערבים" כפי שטוענים הערבים וכמה אינטלקטואלים יהודים יוצאי ארצות ערב. העובדה שאני כותב בשפה הערבית, אוהב לשמוע מוזיקה ערבית ומדבר עם הדור שעלה מעיראק בדיאלקט היהודי הערבי אינה הופכת אותי לערבי משום שאני רואה את עצמי יהודי מבחינה דתית ולאומית, מוכן להקריב למען עם ישראל, בני שרתו בצה"ל ואין להם ולא כלום עם מדינות ערב ועם התרבות הערבית שספגתי כיליד עיראק. היהודים גורשו מארצות ערב בשל היותם יהודים והשאיפות הדתיות והלאומיות שלהם היו שונות תכלית שנוי מאלו של הערבים. השפה הערבית כביטוי רוחני ותרבותי החל מקבלת עצמאותן של מדינות ערב כשהשפה הערבית הפכה לשפה הרשמית. כהוכחה לכך הם הספרים שפרסמו ד"ר אברהם בן-יעקב ופרופ' לב חקק על הספרות העברית הדתית והחילונית שכתבו רבני ומלומדי עיראק עד לעליה ההמונית של שנת 1951. אלו שטוענים שהם "יהודים ערבית" הם למעשה משרתים את התעמולה הפלסטינית והערבית ומסייעים לפילוג העם בישראל.

ש. הציונות ביקשה לחדש את הקשר בין היהודים לארצם ובין היהודים ליהדותם. האם במבט של שנים רבות לאחור, ניתן כיום לומר שאין זו אגדה - או שמא הציונות כשלה ?

ת. אינני סבור שהציונות נכשלה. אם אתה רואה בציונות תנועת התיישבות חקלאית, חזרה לאדמה להקמת מושבות וקיבוצים העוסקים בחקלאות, אז היא נכשלה. אולם כיום אין עוד לחקלאות ולאדמה אותן סמלים לאומיים כמו בעבר. התעשייה האלקטרונית החדשה ואמצעי הקשר החדשים, העמדת מאגרי הידע לכלל האנושות, כלומר הגלובליזציה של העולם והמהפכה התקשורתית והאינפורמטיבית שינו את פני העולם.
ישראל העדיפה להיות מעצמה של היי-טק ולא ארץ חקלאית. היא מתפתח עם הזמן ולפי צורכי הזמן החדש. הקמתה של מדינת ישראל, הצלחתה לקלוט עולם יהודים מכל העולם ולהקים חברה דמוקרטית, חופשית, רב מפלגתית שהצליחה להיות מעצמה תעשייתי וצבאית להגנה עצמית היא הישג גדול לציונות. עצם היותה מדינה קולטת ובין היהודים למולדתם ההיסטורית ולשפתם ולתרבותם. אנו עוברים ימים קשים במאבקינו עם שכנינו שלא מקבלים את חזרתנו למולדתנו ההיסטורית. אולם חוסנה המוסרי וכוחה הצבאי המרתיע של ישראל היא הערובה לקיומינו, ואנו נתגבר כפי שתמיד הצלחנו להתגבר ולבסוף לא יהיה ברירה לאויבינו אלא לחיות אתנו בשלום ושיתוף פעולה לטובת האזור כולו ולמדינות שבתוכו.

ש. ישראל מתוארת היום בזירה של מלחמת תרבויות, האומנם ?

ת. בכל חברה חופשית ישנם זרמים רעיוניים חילוניים ודתיים, שמרניים וחופשיים. כיום נמצא העולם במאבק אדיר . אנו חיים בכפר קטן שחברות גדולות שולטות בגורלו. יש מאבק בין קטבים שונים : בין פתיחות כלכלית, תרבותית וטכנולוגית לבין תרבויות ואמונות דתיות שמרניות הרואות בהתקדמות ובתרבות החדשה סכנה.
היכן ישראל במאבק הזה, לאן אנו הולכים?
זהו מאבק בין תרבויות שאחדים אף רואים בו מאבק בין דתות. ישראל היא חלק ממאבק זה הן בתוכה והן מחוצה לה, ועלינו לנהוג בתבונה. אסור שהחינוך הדתי יהיה החינוך היחיד שמקבל ילד יהודי או נוצרי או מוסלמי. אין מנוס מלקבל קודם כל חינוך הומאני, ליברלי, המבוסס על שוויון בני אדם, על החופש והדמוקרטיה.
החינוך הדתי לבדו, אמנם מקנה ערכים מסוריים ולאומיים איתנים, אולם לדעתי אינו מסוגל לבדו להעניק את ערכים שדורשת התרבות האנושים בעולם החדש. הדת צריכה להיות בין אדם למקום ואסור לערב דת בפוליטיקה. התערבות רבנים בפוליטיקה בתקופת ההתנתקות כמעט והמיטה אסון ופילוג בעם ישראל.
אם תתבונן בספרות שכותבים יהודי עיראק - תתפלא לראות את עושרה, את הפתיחות שלה, את הביקורת שהיא מטיחה כלפי העבר, את השאיפה לרוח ולחיי תרבות וספרות מפותחים וזאת בניגוד גמור ליהודי עיראק שהתיישבו מחוץ לישראל. שם הערך העליון של הרוב הוא הממון והתרבות החומרית ולא הרוחנית.


ש. כשקיבלת את פרס ישראל, ראו בך אוכלוסיות רבות מיוצאי המזרח את נציגם, את שליחם. אמנו מחתה דמעות מהתרגשות. כיצד אתה רואה את זכייתך בפרס ?
ת. זכייתי בפרס ישראל חוללה מהפכה אדירה בחיי והיא מקור גאווה לא רק למשפחתי, אלא גם ליוצאי עיראק, לספרדים ולעם ישראל בכלל.
הפרס נתן לי הרגשה של שוויון, של שייכות למדינה המעריכה הישגי בניה, הרגשת סיפוק שמכירים בערך מחקריך שהקרבת כל כך הרבה שנים מחייך למען כתיבתם וגזלת שעות וימים ממשפחתך ומאשתך, כדי שתוכל להתמסר למחקריך. הפרס בעצם שייך גם למשפחתי, שאף פעם לא התלוננה על הזנחתי את הצד החברתי והמשפחתי בשל התמסרותי לעבודת המחקר שלי. הפרס נתן לי שייכות שתמיד חיפשתי אותה בגולה ולא מצאתי אותה, שייכות לעם, לתרבות ולתקופה היסטורית מכרעת בתולדות עם ישראל. חבר הממליצים לפרס והשופטים גילה יושר והגינות כלפיי, ואני חש גם רגשי תודה להם ולאוניברסיטה העברית ולמדינת ישראל . הן מעודדות חוקרים וסופרים ומדרבנות אותם להגיע להישגים בינלאומיים. הדבר החשוב הוא שהמדינה נותנת הזדמנויות שוות לכל פרט ופרט לפתח את כישרונותיו ולהגיע להישגים הראוי להם.